פסק-דין בתיק ב"ל 35269-02-12

1.         לפני ערעור לפי סעיף 123 בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, (להלן: " החוק") על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 5.2.12 (להלן: " הועדה"), אשר קבעה למערער נכות יציבה בשיעור של 0% נכות בתחולה מיום 20.4.10 (להלן: " ההחלטה").

2.         טיעוני ב"כ המערער:

א.         המשיב הכיר בליקוי השמיעה ממנו סובל המערער כפגיעה בעבודה ודחה את תביעתו בגין הטנטון וזאת בהסתמך על סעיף 84א(ב) לחוק הביטוח הלאומי, בטענה כי לא התקיים במערער התנאי של הפחתת כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים ולא נגרמה פגיעה בתפקוד עקב הטנטון שחייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי שתועד ברשומה רפואית.

ב.         קביעת הועדה, כי צורת העקומה של ליקוי השמיעה באוזן ימין, אשר עשויה להינזק מהנזק האקוסטי, אינה מתאימה לנזק אקוסטי כרוני, הינה בניגוד ובחריגה מסמכותה. שכן, היא בעצם חולקת על החלטת פקיד התביעות בכל הקשור להכרה בליקוי השמיעה.

ג.          בית הדין מופנה לאמור בעב"ל 54/08 יאיר חי אהרונוב נ' המל"ל, שם נקבע כי החלטת הועדה לעררים, גם אם היא נכונה מבחינה רפואית, מאיינת מבחינה משפטית את פסק הדין הראשון שקבע, למעשה, שיש קשר סיבתי בין הנזק בשמיעת המנוח ובין עבודתו.

3.          טיעוני ב"כ המשיב:

א.         פסק הדין אליו הופנה ב"כ המערער אינו רלוונטי לענייננו, שכן שם מדובר בהליך של הכרה ובית הדין הארצי דן בקביעות שנידונו בשלב ההכרה ע"י בית הדין האזורי ואילו, בתיק שבפניננו פקיד התביעות אישר ברמה העקרונית את הפגיעה בעבודה.

ב.         הועדה קובעת כי ביחס לעניין השמיעה, בדיקות ה- BERA מדברות על שמיעה תקינה והגיעה למסקנה כי מדובר בחירשות באוזן שמאל מילדות, וקיים ליקוי שמיעה תחושתי עצבי באוזן ימין.

ג.          בסיכום מסקנותיה של הועדה, קבעה כי צורת העקומה של ליקוי השמיעה באוזן ימין, אשר עשויה להינזק מהנזק האקוסטי, אינה מתאימה לנזק אקוסטי כרוני, שכן נזק זה מתחיל בתדרים הגבוהים וכי, בשתי בדיקות השמיעה האחרונות של התובע קיימים שני שקעים, כאשר השקע באזור תדרי הדיבור אינו מתאים כלל לצורת עקומה של נזק אקוסטי כרוני, ולכן קבעה למערער 0% נכות ומכאן אנו למדים, כי הועדה לא שללה את הקשר הסיבתי, אלא דנה בעניין ליקוי השמיעה על סמך בדיקות השמיעה שהיו בפניה, וזאת בכל הקשור לקביעת אחוזי הנכות.

4.         הסמכות לקבוע דרגת נכותו של מבוטח על פי החוק, היא לועדה הרפואית לעררים. אין לבית הדין סמכות להתערב בשיקוליה הרפואיים של הועדה, אלא לבחון באם נפל פגם משפטי בהחלטתה. על פי עיקרון זה תיבחנה טענות הצדדים בערעור זה.

5.         לאחר שעיינתי בכתב הערעור, בפרוטוקולי הועדה ושמעתי את טיעוני באי כח בעלי הדין, שוכנעתי כי יש לקבל את הערעור.

            אכן צודק המערער בטענתו, כי לא יעלה על הדעת כי בית הדין או פקיד התביעות יגיעו למסקנה כי קיים קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה ממנה סובל מבוטח כלשהו לבין עבודתו ברעש, וכאשר העניין מגיע לועדה רפואית, מגיעה היא למסקנה כי לא קיים קשר סיבתי שכזה.

            עיון בפסק הדין בתיק עב"ל (ארצי) 54/08 יאיר חי אהרונוב נ' המל"ל מלמד, כי במקרה בו קובע פקיד התביעות כי קיים קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לבין עבודתו של מבוטח ברעש, תפקידה של הועדה הרפואית הינו בדבר דרגת הנכות בלבד ואין לה סמכות כלשהי לשלול את הקשר הסיבתי, וכך קבע בית הדין הארצי בפסק הדין הנ"ל בסעיף 18 כדלקמן:

"... כל ועדה רפואית שתדון בעניינו של המנוח, אינה יכולה לקבוע כי אין כל קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לחשיפתו של המנוח לרעש בעבודתו, ולכן דרגת הנכות היא 0%. נקודת המוצא של הועדה צריכה להיות, שמבחינה משפטית, להבדיל מבחינת רפואית, קיים קשר סיבתי ולו חלקי, בין ליקוי השמיעה של המנוח לחשיפתו לרעש במקום עבודתו. זהו נתון שאין בסמכות הועדה לשנות, גם אם מבחינה רפואית ממצא זה אינו נכון. הקביעה המשפטית היא הקובעת במקרה מיוחד זה. הועדה רשאית להראות במקרה זה חשבון עו"ש ולקבוע באיזו מידה נובעת הנכות שלה מנוח מהפגיעה בעבודה, כאשר הנתון הבסיסי המשפטי הוא, שיש קשר סיבתי חלקי או מלא בין ליקוי השמיעה לעבודה בתנאי רעש".

6.         אשר על כן, אני מקבל את הערעור.

עניינו של המערער יוחזר לועדה רפואית לעררים, בהרכב אחר, על מנת שתזמן את המערער ותדון בערר המערער מיום 3.1.12, ותקבע את אחוזי נכותו של המערער בכל הקשור לליקוי השמיעה.

בפני הועדה, בהרכבה החדש, לא יונח פרוטוקול הועדה הרפואית לעררים מיום 5.2.11.

7.         נוכח התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את המשיב לשלם למערער הוצאות בסך 2,000 ש"ח וזאת בתוך 30 ימים מהיום.

לצדדים הזכות לפנות לשופט בית הדין הארצי בירושלים, שמונה לכך, בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה, בתוך 30 יום ממועד קבלתו.